lonely.com

לא להאמין שחלפו כמעט 6 שנים מאותו רגע שכל סטודנט מת מפחד ממנו אבל, עם זאת, מת כבר להגיע אליו. קו הסיום הוא הדבר הכי אמביוולנטי בעולמו של הסטודנט, ובמקצועות העיצוב הוא נקרא "פרוייקט גמר" והוא אכן גמר. הוא גומר את חייו של הסטודנט, אם עד לאותו רגע היו לו לילות לבנים, וימים לבנים, עכשיו הכל אצלו הופך שחור, ואין שום גבול שמפריד בין יום ללילה, מקסימום כמה נקודות אפרפרות. קראתי מאז הרבה מאוד דיונים בדבר סימן השאלה הגדול שמרחף מעל הפרוייקט הגדול והאימתני הזה, בעד ונגד, אבל השיטה נשארה בעינה, ומה שבטוח זה שאף אחד עדין לא הוכיח שהפקדת עתידו של הסטודנט בפרוייקט אחד מורכב, רחב ועמוק זו הדרך הנכונה לעשות זאת, ובכל זאת…

לפני 6 שנים (חשבתי שאנחנו) עדים למתקפת תצורת תיקשורת וירטואליות, ובעודי יושבת מול המסכים (מסכי המחשב והמסך הסלולרי הקטנטן, שחור לבן, כמובן) גיליתי שאומנם יש לי לפחות 7 דרכים ליצור קשר עם החברות והחברים שלי, דרכים וירטואליות, אבל בכל אחת מהן שאבחר, לא אגיע לרמת תיקשורת איכותית איתן, בטח לא כמו לשוחח בטלפון, או חלילה להפגש. לפעמים אני מסתבכת בלהסביר את הקונספט המורחב של הפרוייקט הזה, תראו איך סטפן מארש, ממגזין "אטלנטיק" נחלץ לעזרי ומדייק כ"כ במילים, שניסיתי להפוך לאמצעים ויזואליים: "במהלך שלושת העשורים האחרונים, הטכנולוגיה העבירה אלינו עולם שאיננו יכולים להתנתק ממנו, ולו לשבריר שנייה. אולם דווקא בעולם של תקשורת מיידית ומוחלטת, בלי הגבלה של זמן או מרחב, אנחנו סובלים מניכור חסר תקדים. מעולם לא היינו מנותקים כל כך זה מזה, מעולם לא היינו בודדים יותר. בעולם שמכוסה ברשתות חברתיות, אנחנו הולכים ומאבדים את החברה האמיתית: ככל שאנחנו מקושרים יותר, כך אנו נעשים בודדים יותר. הבטיחו לנו שנהיה כפר גלובלי, אך במקום זה אנחנו מתגוררים בסמטאות האפרוריות ובנתיבים האינסופיים של פרבר הידע רחב הידיים". (המשפט המודגש נמצא ממש בתוך הספר-בלו-מתועד שעיצבתי במסגרת הפרוייקט גמר שלי).

וככה זיפזפנו לנו בחיים החדשים שנולדו לנו מתחת לידיים, ואני, לפחות, מאוד נהנתי.  ה-i.c.q היה לנוער כמו אוויר לנשימה, הפייסבוק עוד היה תמים (שורת הסטטוס התחילה בשם שלך ובמילה is ואנחנו עידכנו פעם ביום-יומיים, בתמימות מה אנחנו באמת עושים), עוד לא היה וידאו באינטרנט, עוד לא היה wi-fi בכל מקום, האסמסים היו בחיתולים והסרט "minority report" אכן נראה כמו מדע בדיוני.

ומאז, כל פעם שיוצא לי לדבר על הפרוייקט גמר שלי, אני כאילו מתנצלת על זה שהוא היה רלוונטי ללפני כ-5 שנים, והיום זה כבר עולם אחר, אבל בסוף השבוע הזה נתקלתי בכתבה שמוכיחה שמה שאמרתי אז, לא רק שהוא נכון לאותם הימים, הוא גם חי ובועט לגמרי היום, בעולם של אנשים ש"חיים" את כל המדיות הללו.

 

 

 

 

 

 

 

אני לא הבנתי איך יכולה התקשורת הוירטואלית להלחליף את התיקשורת המילולית, ומי שהגדיל לעשות הוסיף כמה אייקונים להשלים את ה"רגש", היום זה כ"כ טבעי לשים אייקון מחייך וסימן קריאה, כשצריך.

אל הפרוייקט נלוו סטיקרים עם הכתובת lonely.com בכתב המדמה גרפיטי (ונשארו לי עוד כמה, אז מי שרוצה שיכתוב ואשלח לו) וגלויות שמצדן האחד היו עם אימג'ים מתוך אותו ספר-בלוג ומצדו השני, גלויה רגילה עם הכותרת "כתוב לחבר—> תתחבר" בכדי לעודד את הכיתוב האישי, נטול המכניקה של המקשים (ואגב, בדקתם איך נראה כתב היד שלכם לאחרונה, לאחר שאתם 90% מהזמן כותבים עם המקשים ולא עם עט? טוב, זה כבר נושא לפוסט אחר…)

והיום, אחרי שהבנתי שהכל משתנה כ"כ מהר ובכ"כ מעט זמן, אני כבר ממש, אבל ממש לא מסוגלת לדמיין את מה שהולך להיות פה עוד 10 שנים. רעיונות יתקבלו בברכה (וגם במעט פחד…).

אני מזמינה אותך להרשם לעידכוני הבלוג, כי אחרי הכל, יש פה יופי של דברים (למעלה בצד שמאל)